ציונה שמשי: דפוסי בדים בכתב ידה

ציונה שמשי: דפוסי בדים  בכתב ידה

התערוכה הוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות כאחת ממערך תערוכות טקסטיל – אמנות – טקסטיל |  מבטים על אז ועכשיו. אוצרת ראשית:  דר' איה לוריא. דצמבר 2024- יוני 2025

לינק לקטלוג

צילומים: ציונה שמשי, דפוסי בדים בכתב ידה, מראה הצבה, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מערך התערוכות "טקסטיל-אמנות-טקסטיל: מבטים על אז ועכשיו", 2024 (צילום: דניאל חנוך).

אוצרת: יובל עציוני

לב התערוכה הוא הבדים המודפסים שעיצבה ציונה שמשי (1939–2018, ישראל), אמנית רב־תחומית שעיקר פרסומה בא לה מעבודתה כפסלת קרמיקה, כאוצרת וככותבת. לצד הבדים שעיצבה בשנים 1963–1984 מוצגים בתערוכה חומרי ארכיון כגון תצלומים וסקיצות, וכן פריטי קרמיקה, המספקים הצצה ויזואלית לשפה האמנותית הייחודית שפיתחה שמשי.[1] המפגש הראשוני עם הבדים המודפסים של שמשי הוא חוויה חזותית חושנית. זוהי הפעם הראשונה שבה הם מוצגים באופן אוטונומי, המאפשר לצופה להתוודע לייחודם. השוואה איקונוגרפית בין הבדים לחומרי הארכיון והפיסול מגלה מערכת הוליסטית ורב־תחומית של מוטיבים ודגמים חוזרים, בצבע רווי או במרקם מחוספס. קו המתאר הדומיננטי המאפיין את יצירתה והשימוש הנועז שלה בצבע מחברים בין תפיסת מסורת ומוטיבים קדומים לבין סגנון ברוח תקופתה, כמו גם בין מקומיות לפרספקטיבה אוניברסלית רחבה. בכלל יצירתה, וגם בעבודות הטקסטיל שלה, שמשי מציעה דימויים ארכיטיפיים סוערים המונחים על מצע תרבותי עשיר ומרתק.

שמשי נולדה בתל־אביב וחיה בה מרבית חייה. היא עסקה בעיצוב טקסטיל, בפיסול בחומר, בעיצוב תכשיטים, בעבודות מחשב, בהוראה, באוצרות, בכתיבה ועוד ועוד. בשנים 1956–1959 למדה אמנות במכון אבני וב־1959 נסעה לניו־יורק, שם השתלמה בלימודי קרמיקה ועסקה בעיצוב טקסטיל, בין היתר של פרוכות לבתי כנסת. לאחר שובה לארץ ב־1963 עבדה במשכית כמתאמת הפקה ומעצבת מעצבת בדים מודפסים. שמשי עיצבה אריגים גם עבור חברות טקסטיל נוספות, כגון מפעל האריגה אטון וחברת רקמה של המעצבת רוז'י בן יוסף. עבודות רבות שלה – כגון שטיחים וקירות דקורטיביים – הוצגו במרחב הציבורי. בשנים 1979–1988 עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. משנות השמונים עסקה רבות גם במחקר, כתבה על אמנות ותרבות בעיתונים ובכתבי עת והייתה פעילה בשדה האמנות בארץ. לאורך השנים אצרה שמשי עשרות תערוכות, זכתה בפרסים ובהוקרה והציגה באינספור תערוכות. זו תערוכת היחיד הראשונה שלה מאז הלכה לעולמה ב־2018, בגיל 79.

מראשית שנות השישים יצרה שמשי בדים מצוירים בטכניקת הבאטיק, שלמדה בעת שהותה בארצות־הברית. הדימויים מודפסים או מצוירים על הבד. משיחות המכחול, כתמי הבאטיק והדפסים בטקסטורה מחוספסת מדגישים את מרקם החומר הגולמי שעליו הם מוחתמים. בעבודות מוקדמות אלה כבר מופיע רפרטואר הדימויים הנוכח ביצירתה עד שלהי שנות השמונים: דמויות אנוש, חיות, כלים עמוסי פרי, פרחים, בתים ונופים. בבדים הללו ניכרת דחיסות דימויים, שאפיינה את עבודתה גם בעתיד, אך הם צפים ומרחפים, ללא חזרתיות וללא היררכיה, בין אדמה לשמיים. יש בבדיה השפעות של קדרות הלניסטית, וכן הדים לתרבות ילדי הפרחים, שאליה התוודעה בארצות־הברית: משנות השבעים ואילך מופיעים על הבדים, שוב ושוב, דגמים פרחוניים, אורנמנטליים וגיאומטריים המושפעים מאמנות הפופ ומהסגנון הפסיכדלי. בנוסף, יש בהם מגוון מוטיבים, כולל דגמים של חיתוכי עץ אפריקאיים, דמויות נשים שופעות ומלאכים מכונפים – שניכרת בהם השראה ממקורות קדומים, כגון ציורי מערות, פסיפסים וארכיטיפים מיתולוגיים.

עם חזרתה לארץ ב־1963, הצטרפה שמשי למשכית כמעצבת מובילה של הבדים המודפסים. משכית הייתה חברה ממשלתית שפעילותה כללה ייצור ומכירה של חפצי אומנות. היא הוקמה ב־1954, בייסודה ובהנהגתה של רות דיין, במטרה לספק פרנסה לעולים חדשים. רבים מהמוצרים התבססו על ידע ומסורת שהביאו עולים מארצות מוצאם (בעיקר הבלקן וצפון אפריקה), והם עוצבו בסגנון מודרני בידי מעצבים בעלי הכשרה אמנותית מערבית – שילוב שביקש ליצור תרבות חומרית מקומית חדשה ואותנטית. בראשית שנות השישים נוספו לבדים הארוגים או הרקומים בעבודת יד שעוצבו במשכית גם בדים מודפסים, שעלות יצורם נמוכה יותר. את הבדים עיצבו ילידי הארץ ועולים חדשים שהוכשרו במוסדות מערביים. הם הודפסו במהדורות מוגבלות (כאלף מטרים לכל דגם) בבתי מלאכה ובמפעלים, שהוקמו בתמיכה ממשלתית, בעיירות פיתוח או באיזורי פריפריה.[2] שמשי הייתה בקיאה בטכניקות ובטכנולוגיות ייצור, וכמעצבת הבדים המודפסים היה לה תפקיד מרכזי בהגדרת השפה העיצובית של משכית. בעיצוב המוקדם שלה למשכית ניכרת השפעה של דימויים ארכאיים מתרבויות קדומות כמו מצרים ותרבות ים תיכונית. לארכיטיפים האוניברסליים הוסיפה שמשי דימויים הקשורים לארכיאולוגיה מקומית ומוטיבים מקראיים ויהודיים כמו "כפתור ופרח" (שמות כ"ה, ל"א–ל"ג), דימוי קבלי של "עץ החיים", פירות שבעת המינים ואף שופר (או אולי קרן שפע מיתולוגית), המעוצבים בסגנונה הייחודי.

בבדים שעיצבה למשכית פיתחה שמשי פרישׂה חזרתית של דימויים המאורגנים כאריחים, בממדים קטנים יחסית. פרקטיקה זו אפשרה לקונים לרכוש יריעות שלמות או פיסות בודדות, על פי צורכיהם ויכולותיהם הכלכליות. ההדפסה המהירה והוויתור על ייצור ידני אפשרו מחיר גמיש, והפריטים של משכית נעשו נפוצים והיו לשם דבר. המערך העשיר של הדימויים בפריטי טקסטיל היה לחלק מהמיתוס המקומי המשולש של משכית, של נוכחות עברית קדומה, מסורת יהודית ואוניברסליות מודרניסטית.

משלהי שנות השישים עיצבה שמשי בדים ושטיחים למלונות, בשיתוף פעולה עם אדריכלים ואדריכליות, בהם דורה גד, ארתור גולדרייך, אבא אלחנני ואחרים. בשנות השבעים מחזורי ההדפס גדלו, ולעיתים הותאמו למידות ספציפיות של תמונה או שולחן. עיצובי הטקסטיל של שמשי בבתי מלון התאפיינו בכתב ידה הדומיננטי, וניכר בהם שינוי בשפתה העיצובית: הדימויים עוצבו בסדר גודל ענק, נעשו מסוגננים יותר ורווים בצבע. תמונות מודפסות על בד היו חלופה זולה יותר לשטיח קיר או להזמנה של יצירת אמן, ולכן הייתה להן נוכחות בולטת במרחב הציבורי באותה תקופה. אולם טקסטיל הוא גם המדיום הראשון הנתון לבליה, שינוי והחלפה, כפי שהודתה שמשי עצמה במבט לאחור.[3]

לבדים המודפסים של שמשי, לקירות האריחים ולאובייקטים הפיסוליים שיצרה בחימר משותפים הגריד הגיאומטרי ורפרטואר הדימויים, ובראשם פרחים. עיצוב קירות דקורטיביים מאריחים היה מקובל בארץ באדריכלות מבני ציבור בין שנות השישים לשנות השמונים. שמשי עיצבה, בין היתר, קירות בכלבו שלום (1965), במסוף אל־על בניו־יורק (1970) ובמלון השרון בהרצליה (1972).

במקביל לעיצובי הטקסטיל יצרה שמשי כל השנים בפיסול קרמי. גוף היצירה המרתק שהעמידה בתחום זה היה בעל קול מובהק ומובחן. ביצירתה נעשה החומר לתוכן חושני וסימבולי, מתריס ומפוכח. המכלים שיצרה בחומר מזכירים צלמיות קדומות וקשר ראשוני לאדמה. יש בהם ויתור על הפונקציה ועל הגימור המושלם, והם מעלים מתח בין הכלה, שימור וצמיחה לנבילה, ריקבון וקבורה.                

טקסטיל וקרמיקה הן סוגות תרבות אשר נמצאות שתיהן בין דיסציפלינות וקטגוריות אמנותיות, בין ארכאיות לעכשוויות. כך גם עבודתה של שמשי נעה בין תחומים והגדרות, וניכרת בה הימנעות משלמות, שאינה מאפשרת לסמנה כאומנות או כמלאכת יד. שמשי אינה מבדילה בין השימושי לאמנותי, ונעה בין הבד לחומר. לדבריה, הרעיונות שלה נודדים בין דיסציפלינות.[4] ואכן, מוטיבים כמו ניצנים, פריחה ופריון נוכחים גם בעבודות החומר וגם בעיצובי הבד שלה, ושמש רכת קרניים מופיעה בעבודות הבאטיק ובאריחי הקרמיקה שלה. מקורותיה של שמשי נעוצים הן במקומי הן באוניברסלי, ונעים ­– בכל תחומי יצירתה – בין עבר עברי ויהודי קדום למגוון השפעות כגון חברות שבטיות, מלאכת יד עממית, תרבות ילדי הפרחים, אמנות הפופ והסגנון הפסיכדלי. עבודתה מעירה את הצורך במיתי, בדמיוני ובחושיות הסוערת של הצבע, הצורה והחומר, ובה בעת משקפת פיקחון פרגמטי – וכל זאת ביצירתיות אין קץ.

[1] תודה לד"ר דפנה הירש; ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר; והארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל ע"ש משה ציפר, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב.

[2]  להרחבה על משכית, ר' בתיה דונר, משכית: מארג מקומי (תל־אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2003); יעל גילעת, "רוקמות האומה: ארגוני נשים כפטרון האוּמנות העממית הרשמית", בתוך רות מרקוס (עורכת), נשים יוצרות בישראל 1920–1970 (תל־אביב: הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל־אביב, 2008), עמ' 225–281.

[3] ציונה שמשי, "כוח הרכות", בתוך: רן שחורי (עורך), דורה גד: הנוכחות הישראלית באדריכלות הפנים (תל־אביב: מוזיאון תל־אביב לאמנות, 1994), עמ' 218–230.

[4] הדה בושס, "הסיפורים הקטנים של ציונה שמשי", כנראה הארץ, 1965, גזיר עיתון בארכיון ציונה שמשי ויכין הירש, מרכז אמנויות ישראל, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב, PShHi.